פעמים רבות זה קורה, לאחר שהילדים גדלו ומתפנה זמן, נוצר חלון הזדמנויות ענק שהסימפטום שלו הוא דווקא תחושה של ריקנות המתבטאת בחוסר התלהבות, תחושת של החמצה וירידה בערך העצמי.
"מאוחר מדיי", "כבר לא ייצא ממני כלום", "חבל שלא פיתחתי לי תחביב" ... נשמע מוכר?
-לא צריך להיבהל, להיפך, רוב הסיכויים שיש כאן קריאה פנימית עמוקה.
תחושת ריקנות היא בקשה למילוי. תוכן חדש. משמעות. יצירה. הנפש רוצה ליצור, להשאיר משהו בעולם, חותם, השפעה. והשאלה מה מונע בעדה ?
כמנחת קורסים ללימוד ציור, שמתי לב לחששות המתלווים למתעניינים המבררים אודות החוגים. מצד אחד, כמיהה כמוסה לגעת בצבעים, להתבטא, ליצור, ומצד שני, מניעה תקיפה שמעוגנת בתחושה שאולי "אין לי את זה", או "אני נורא אוהב/ת צבעים וציור אבל אני מצייר/ת כמו ילדה בגן".
נכון. יש אנשים שנולדו עם מכחול ביד ועבורם חוג ציור מהווה ערוץ ללמוד טכניקה חדשה, ודרך לשכלול יכולות קיימות. אבל, ויש כאן אבל גדול, לא רק מי שהתברך בכישרון טבעי יכול לצייר יפה.
כל מי שאוהב צבעים ורוצה לדעת לצייר, יכול ללמוד! התנאי החשוב ביותר הוא רצון . אם יש רצון, אפשר לפתח את היכולת. למעשה כל הרעיון בתהליך הלימוד הוא...ללמוד! להכיר את הצבעים, את מערכות היחסים ביניהם, להכיר משיחות מכחול שונות, אחיזה, שליטה בעוצמת הצבע, לערבב וליצור גוונים, להכיר ציירים ואפיוני הבעתם, ללמוד להתבונן בנוף בעיניים של מצייר, להתוודע להשפעה של עונות השנה על הנפש... וזה רק על "קצה המכחול". כן, יש כל כך הרבה מה ללמוד. ואפשר ללמוד. פשוט צריך להתחיל מהנקודה שבה נמצאים, גם אם הנקודה הזו מעמידה אתנו בתחילה במבוכה, תחושה של חזרה לימי הגן, אך האמת לאמיתה היא, שרובינו לא ציירנו מאז ימי הגן או הכיתות הנמוכות, וזה שאנחנו יודעים מעט לא אומר שלא נוכל ללמוד הרבה.
תהליך לימוד אמנות הציור, באוריינטציה של התפתחות אישית, נותן מילוי רב משמעות לנפש. עצם הלימוד כשלעצמו, מצריך את אומץ לשים רגע את האגו בצד ולהסכים להיות תלמיד . וואו, זו חתיכת משימה להפוך מהורה "בשל" לתלמיד "טרי" , אך דווקא הוויתור הזה הוא תנאי הכרחי ללמידה והתפתחות. התנגדות "למעמד התלמיד" לא תאפשר לידע חדש לחלחל, ואילו הסכמה פירושה תחילתה של צמיחה חדשה. התפתחות של היכולת.
ולמה כל כך חשוב לפתח את היכולת? כי בכדי להגיע לתחושה מחודשת של סיפוק אישי וחדוות יצירה, צריך אדם לפתח כלי, לבנות את היכולת לתפוס/לקלוט/ליצור.
כן, יש אסכולות רבות שאומרות שאפשר לצייר בלי ללמוד ואפילו ליהנות מכך. אבל אין בכל צמיחה של היכולת, יש הנאה אבל אין צמיחה. זו כמו לא לדעת לנגן, להגיע לפסנתר, להקיש על הקלידים, ליהנות, אבל זה לא נקרא לנגן.
אמנם, תוצרי האמנות העכשווית אולי נותנים את התחושה שאפשר לצייר בלי ללמוד. לבטא את מה שיש. טעות זו נובעת מחוסר הכרות עם השיח האמנותי לאורך הדורות. אבל נאמר כך, שהצייר ואסילי קנדינסקי, אבי האמנות המודרנית, ידע גם ידע לצייר בסגנון קלאסי, והרעיון שלו להפשטה אינו נובע מחוסר ידע בציור אלא מחשיבה פילוסופית-רוחנית מעמיקה עליה אף הסביר והרחיב בספרו "על הרוחני באמנות"( הוצ' ביאליק).
בכל מקרה, לענייננו, בכל מה שקשור למילוי תחושת הריקנות, ויצירת סיפוק נפשי שאינו מתכלה במהירות, יש חשיבות לתת מקום וזמן ליגיעה, להשתדלות, הסכמה להתמודד עם אתגרים חדשים, חוסר הצלחה, סבלנות בהבנת השלבים השונים בשיטה, משמעותם ויישומם. עם זאת, חשוב לציין, שדווקא כאן הפנמתו של ידע חדש ניכרת ונראית לעין, וכשזה קורה התחושה היא של "קפיצת מדרגה", התרחבות פנימית ופליאה "מה אני ציירתי את זה ?!?".
אז איך לאפשר לעצמך ללכת בעקבות הלב שרוצה לדעת לצייר ולא מאמין שניתן? לקבל את הסברה שהיכולת לצייר קיימת בנפש בצורה פוטנציאלית, אפשר לומר רדומה. אם אדם מרגיש משיכה למקום ביטוי זה, כנראה שהפוטנציאל מאותת לו "אני כאן לרשותך, בבקשה ממש אותי". איך? דרך לימוד, אימון ותרגול, בדיוק כפי שלומדים כל מיומנות חדשה אם זה נהיגה או שחייה. עצם בניית היכולת הזו, כשלעצמה, מביאה סיפוק ושמחת יצירה, מילוי מעצים ומרומם עבור הנפש הצמאה לתוכן וביטוי.
לדף הבית איילת השחר סלע
יוצרת ומנחת קורסים
Comments